<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א — בית הנשים שער השישי</h1>
<h2>דף ז:</h2>
תנן המפלת סנדל או שליא תשב לזכר ולנקבה. פירוש סנדל כשהאשה מעוברת וחוזרת ומתעברת העובר האחרון דוחק את הראשון ופוחת צורתו ועושה אותו כמין חתיכה ואע"פ שהיה ולד הרי בא שני זה ורצפו ולפיכך אמרו (כ"ה ע"ב) שאין סנדל בלא ולד ולעולם יוצא כרוך עמו. ואמרינן בגמרא (שם) בימי ר' ינאי בקשו לטהר הסנדל שאין לו צורת פנים אמר להם ר' ינאי טהרתם את הולדות, [כ]לומר שהסנדל נידון כולד אע"פ שאין לו צורת פנים, וכדתניא סנדל דומה לדג של ים מתחילתו ולד היה אלא שנרצף, אמרו לו והתניא משום רבותינו אמרו סנדל צריך צורת פנים אמר רב ביבי אמר ר' יוחנן מעדותו של ר' נחוניא נשנית משנה זאת, כלומר יחידאה הוא ולא קיימא לן כוותיה. עוד שאלו בגמרא למה הזכירו סנדל והלא אין סנדל שאין עמו ולד, כלומר מאי נפקא לן מסנדל אם ולד הוא אם לאו תיפוק לי דטמאה לידה משום ולד דעמיה, ופרקינן אי דאתילדא נקבה בהדיה הכי נמי, כלומר דהתם לא נפקא מינה מידי, הכא במאי עסקינן דאיתיליד זכר בהדיה, דאי משום ולד לא מטמא אלא שבעה השתא מטמינן לה מחמת סנדל שבועיים דדלמא נקבה היא ותשב לזכר ולנקבה. ואפילו איתילדא נקבה בהדיה נפקא מינה להיכא דילדה נקבה לפני שקיעת החמה וסנדל לאחר שקיעת החמה דמונה תחילת לידה מן האחרון וסוף לידה מן הראשון, כלומר שיושבת שבועיים משעה שיצא הסנדל לאחר שקיעה ואישתכח דמטפינן לה חד יומא משום סנדל, ואין מונין לה ימי טהרה אלא מן הנקבה שיצאה ראשונה דדלמא סנדל זה זכר היה ושלימו להו ימי טוהר דידיה תוך ימי טוהר דנקבה. ואית דגרסי תחילת נדה לראשון ותחלת נדה לאחרון, כלומר דמספקא ליה בזכר ונקבה, וזו היא גירסתו של רש"י ז"ל ותרווייהו איתנהו. והני מילי היכא דנפקי כרוכין אבל בשאינן כרוכין אינו סנדל אלא חתיכה בעלמא וכדתניא (כ"ו ע"א) כשהן יוצאין אינן יוצאין אלא כשהן כרוכין.
המפלת שליא תשב לזכר ולנקבה. ושנינו במשנתינו (כ"ו ע"א) לא שהשליא ולד אלא שאין שליא בלא ולד. ואע"פ שלא נמצא עכשיו ולד בתוכה אימר נימוח שפיר של שליא זו (כ"ז ע"א) ולפיכך תשב שבועיים מספק נקבה. ודוקא שליא שיש בה טפח אבל פחותה מטפח מדין הגמרא אין חוששין לה, דתנו רבנן (כ"ו ע"א) שליא תחילת ברייתה דומה כחוט של ערב סופה דומה כתרמוס וחלולה כחצוצרת ואין שליא פחותה מטפח, ותניא רב הושעיא זעירי דמן חבריא חמשה שעורן טפח שליא שופר ושדרה דופן סוכה ואזוב. ומיהו אנן השתא לא בקיאינן בהו ובכולהו מטמינן לה משום לידה ותשב שבועיים כנקבה וימי טוהר לא יהבינן לה.
תנן המפלת שפיר מלא דם מלא מים מלא גנינים אינה חוששת לולד אם היה מרוקם תשב לזכר ולנקבה. ואמרינן עלה בגמרא בשלמא מלא דם מלא מים ולא כלום אלא מלא גנינים וליחוש שמא ולד היה ונימוח אמר רבא מלא תנן ואם איתא דאיתמוחי איתמח מחסר הוה חסר רב מתנה בר אדא אמר גנינים תנן, כלומר מלשון גוונים, ואם איתא דאתמוחי איתמח כוליה בחד גוונא הוה קאי. והילכך אם אינו מלא טמאה כדרבא, ואפילו חסר אי קאי גוונים שאין הכל כגוון אחד טהורה כרב מתנה בר אדא דרבא ורב מתנה לא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ואיתא להא ואיתא להא. והילכך אנן השתא דלא בקיאינן בהא מלא גנינים טמאה ואפילו מלא דם מלא מים דבגוונים לא בקיאינן.
תנן בפרק יוצא דופן, יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה ואין חייבין עליו קרבן ור' שמעון אומר הרי זה כילוד, ואמרינן עלה בגמרא אמר ר' מני בר פטיש מאי טעמייהו דרבנן אמר קרא אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתלד ממקום שמזרעת ור' שמעון מאי טעמא אמר ר' שמעון בן לקיש אמר קרא תלד לרבות יוצא דופן ורבנן ההוא מיבעיא ליה לרבות טומטום אנדרוגינוס סלקא דעתך אמינא זכר ונקבה כתיב זכר ודאי ונקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס קמשמע לן, וקיימא לן כרבנן.
<h2>דף ט:</h2>
המפלת ולדות הרבה בזה אחר זה בין שהיו תאומים בין שהפילה נקבה ואחר כך נתעברה בתוך ימי טוהר ואחר כך הפילה תוך אותן ימי טוהר לעולם מונה מן האחרון, דתנן בכריתות פרק ארבעה מחוסרי כפרה (ט' ע"ב) האשה שהפילה ולדות הרבה הפילה בתוך שמונים של נקבה וחזרה והפילה בתוך שמונים של נקבה והמפלת תאומים רבי אומר אינה מביאה אלא קרבן אחד ורבי יהודה אומר מביאה על הראשון ואינה מביאה על השני מביאה על השלישי ואינה מביאה על הרביעי, ואיתמר עלה בגמרא כשתמצא לומר לדברי רבי יהודה ולד ראשון גורם ומולד ראשון מונה לדברי חכמים ולד שני גורם ומולד שני מונה. ואיבעיא להו בטומאה וטהרה מה לי אמר ר' יהודה, ואמרינן תא שמע ששים יום וששת ימים תשב יכול בין רצופין בין מפוזרין, פירוש רצופין כגון שלא הפסיקה לידה אחרת ביניהם מפוזרין כגון שהפילה נקבה וחזרה והפילה זכר בתוך ימי טוהר של נקבה דמונה לה ששים וששה מפוזרים ולא יעלו לה שבעת ימי לידה דזכר לחשבון ששים וששה, תלמוד לומר יום מה יום רצוף אף ששים רצופים מני הדא אילימא רבנן מי אית להו לרבנן מפוזרין אלא לאו ר' יהודה היא ומדקא יהיב לה ששים רצופים בהדי הדדי שמע מינה חומרא אית ליה לר' יהודה, ודחינן לא לעולם רבנן והכא במאי עסקינן ביולדת זכר בתוך שמונים של נקבה סוף סוף שלמי יומי דקדמאה ועד כאן דבתרא לא שלמי דהא רבנן לולד שני מנו אלא משכחת לה לרבנן ביולדת תאומים נקבה קדמייתא וזכר בתרא וכגון דילידתיה לזכר בתראה לעשרין יומין טהרה דבעיא מינקט ליה שבעה יומי טומאה דלידה והכי קאמר יכול היכא דילדה תאומים נקבה מעיקרא ולבסוף זכר תפסוק טומאה דלידה במצעי ונמני לה ששים וששה מפוזרים תלמוד לומר יום מה יום רצוף אף ששים רצופים. וילדתיה לזכר לעשרין יומי טהרה דקאמר לאו דוקא עשרים אלא כגון שנכללין ימי טהרה דזכר בתוך ימי טהרה דנקבה, ואסיקנא דר' יהודה מודה הוא בטומאה וטהרה לחומרא. ולא הוצרכתי לכתוב כדי לעמוד על דעתו של ר' יהודה שאין הלכה כמותו אלא כדי ללמוד משם דעת רבנן.
<h2>דף י.</h2>
המפלת ליום מ' אינה חוששת לפי שאין הולד נגמר בפחות ממ"א, ליום מ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה, דקסבר דאחד יצירת זכר ואחד יצירת נקבה לארבעים ואחד. ומיהו תשב גם לנדה דכיון דליכא אלא מ"א מיום טבילה שמא לא נקלט הזרע עד יום שלישי ועדיין לא נגמר הולד ולפיכך מסתברא דעד יום ארבעים ושלשה תשב גם לנדה אבל מכאן ואילך אינה יושבת לנדה דכל שאינו קולט לשלשה ימים שוב אינה קולטת. והא דלא קתני הכי במתניתין משום דלא איצטריך דכיון דקתני לארבעים ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנדה ממילא שמעינן דנדה משום ספק קליטת זרע הוא, ועיקר מתניתין לאשמועינן דאפילו לארבעים ואחד יושבת לנקבה ומשום דפליג עלה ר' ישמעאל ותני דאינה יושבת לנקבה בפחות משמנים ואחד. וקיימא לן כתנא קמא וכדהדר תני וחכמים אומרים אחד בריית זכר ואחד בריית נקבה זה וזה לארבעים ואחד, ואמרינן עלה בגמרא הא תו למה לי הא תנא ליה רישא וכי תימא למסתמה כרבנן פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים מהו דתימא מסתבר טעמיה דר' ישמעאל דקא מסייעי ליה קראי קמשמע לן. המפלת יום ארבעים דקתני שאינה חוששת לולד כתב רב אחא משבחא ז"ל (שא' פ"ה) אם אין עמו דם אינה חוששת אפילו משום נדה ואפילו למאן דאמר אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, וטעמא משום דלא אמרו פתיחת הקבר אלא מיום ארבעים ואילך אבל קודם לכן מיא בעלמא הוא ולית ליה פתיחת הקבר. ומייתי ראיה מדאמרינן בכריתות פרק ד' מחוסרי כפרה (י' ע"א) ולד דגמר צורתיה מפתח טפי פחות מבן מ' יום לא מפתח טפי, כלומר ואפשר לו בלא דם. וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל (בהשגות לבעה"נ שער הפרישה), אבל הר"א ז"ל (שם) חלוק בדבר דאמר דלא גרע מחתיכה דקאמר ר"י טמאה משום פתיחת הקבר (כ"א ע"א), ועוד תניא קשתה שנים ולשלישי הפילה ואינה יודעת מה הפילה הרי זה ספק זיבה ספק לידה מביאה קרבן ואינו נאכל ר' יהושע אומר מביאה קרבן ונאכל שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, אלמא אפילו מפלת רוח אי אפשר לה בלא פתיחת קברות כ"ש שפיר קודם מ"א, ואי משום ההיא דכריתות שנויא הוא ואשנויי לא נסמוך. וראוי להחמיר כדבריו, והילכך אי קים לה דקודם מ"א הוא אינה חוששת לולד אבל מכל מקום חוששת משום נדה.
תנן בפרק המפלת המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה ר' יהודה אומר בין כך ובין כך טמאה, פי' לאו טמאה לידה קאמר דהכא בחתיכה שאין בה עצם עסקינן וכל שאין בה עצם אין חוששין לה משום ולד (ע"ב), אלא בטומאת נדה פליגי. ואוקימנא פלוגתייהו בשאפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ורבנן סברי אפשר ולפיכך אם אין דם יוצא עם החתיכה כלומר על גבה אינה טמאה אף משום נדה, דחתיכה עצמה אין חוששין לה משום דם לפי שאין דם נקרש ונעשה חתיכה ולפיכך אפילו היתה חתיכה של ארבע מיני דמים אין חוששין לה, ואי משום פתיחת הקבר אפשר לו בלא דם. ור' יהודה סבר אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ולפיכך טמאה משום נדה, ואע"פ שהיתה לידה יבשתא ובדקה ומצאה טהור טמאה דודאי ראתה ומחמת מיעוטו נאבד. וקיימא לן בהא כרבי יהודה, ואע"ג דר' יהודה יחיד לגבי חכמים ורובן של ברייתות כרבנן אזלן לבר מדר' יהושע אפילו הכי קיימא לן כר' יהודה ור' יהושע משום דרבא דאמורא ובתרא הוא פסק כוותיה, וכדאמרינן בפרק תינוקת (ס"ו ע"א) אדבריה רבא לרב שמואל ודרש קשתה שנים ולשלישי הפילה צריכה שתשב ז' נקיים קסבר אין קושי לנפלים ואי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. ואע"ג דבשילהי שמעתין קמא דבריש פרק המפלת (כ"ב ע"א) בפלוגתא דרבנן ור' אליעזר בהמפלת חתיכה אע"ג שמלאה דם פריש רבא ואמר אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ואשה טהורה ובמקור מקומו טמא קא מיפלגי, ולכאורה הוה משמע דרבא הכין סבירא ליה דהמפלת חתיכה אשה טהורה דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם, לא היא דרבא פלוגתייהו הוא דקא מפרש וליה לא סבירא ליה דאי לא תיקשי לן דרבא אדרבא, וכל עצמו דרבא לומר דלכולי עלמא אין אשה רואה דם בחתיכה דדרשינן (כ"א ע"ב) בבשרה עד שיצא דרך בשרה, ונפקא מינה לדידן דאין אשה רואה דם בשפופרת לכולי עלמא. ומיהו קשיא לי הא דתניא בכריתות פרק ד' מחוסרי כפרה גמרא הפילה בתוך שמונים של נקבה (י' ע"א) יולדת שוחטין וזורקין עליה ביום ארבעים לזכר וביום שמונים לנקבה, ואמר רב אשי דרבא מתרץ לה ביום ארבעים לצורת הזכר ויום שמונים לצורת הנקבה ור' ישמעאל היא דאמר לזכר ארבעים ואחד ולנקבה שמונים ואחד, ואקשינן סוף סוף תיפוק לי דטמאה היא משום נדה ופריק בלידה יבשתא, ואקשינן אי הכי מאי למימרא ופרקינן מהו דתימא אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם קמשמע לן, אלמא משמע לכאורה מהתם דפשיטא להו לבעלי הגמרא דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ועוד מדאמר רב אשי דרבא מפרק לה הכין אלמא לרבא בלידה יבשתא לאו טמאה נדה דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם. ויש לי לומר דהא דמקשה התם להדיא אי הכי מאי למימרא הכי קאמר מדמוקמת לה לברייתא בלידה יבשתא אלמא האי תנא אפשר לפתיחת הקבר בלא דם סבירא ליה וחד מן תנאי דאית להון הכי תני לה ואי הכי לדידיה פשיטא מאי למימרא, ופריק היא גופה קמשמע לן דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ורבא נמי דמתרץ לה הכי לאו למימרא דלדידיה סבירא ליה אלא תרצתא דברייתא הוא דקמשמע לן משום דלא מיתרצא לה שפיר אלא בהכי וליה לא סבירא ליה, כך נראה לי.
